מיטל ואילן

ועדת בינוי ותשתיות בנושא נגישות בהשתתפות ח"כ אילן גילאון

מטרת הנגישות היא להתאים את הסביבה לאנשים, ליצור סביבה המאפשרות השתתפות ותפקוד עצמאי ונח לכל אדם, ללא קשר ליכולות שלו. כמו שאמרנו בתחבורה ומגדר, כשמתכננים לנשים מתכננים לכולם, כך גם עבור בעלי מוגבלויות. אני מאמינה שעלינו להיות עירייה יוזמת ומובילה מדיניות ולא רק לקיים את התכנית הרב שנתית להנגשת מוסדות החינוך ומבנים במרחב הציבורי. לשם כך, הזמנתי את ח"כ אילן גילאון, יו"ר ועדת הנגישות בכנסת, לדיון מיוחד בנושא הנגישות, שהתקיים ב-15.1.17, במסגרת ועדת בינוי ותשתיות ובו חשפתי בפניו שלאחרונה אישרנו מדיניות עירונית להקצאת חניות לנכים במרחב הציבורי וזאת בנוסף ליוזמות נוספות כדוגמת הקמת מרכז תרבות מונגשת, ספריה לעיוורים ועוד.

מיטל להבי: אנשים עם מוגבלויות הם חלק בלתי נפרד מהחברה והציבור, וצריך לשמור על עקרון הרצף, שיוכלו לעבור ממקום למקום בלי בעיות. אם אזור או שרות אינו נגיש זה בניגוד לחובה שלנו להנגיש כל שרות ומקום ציבורי. גמר היישום של החוק נקבע ל-2021.

ב-2014 עד 2016 הוצאנו על הנגשת מבני ציבור קיימים 53.8 מלש"ח וקיבלנו 20% השתתפות מהמדינה – 9 מלש"ח ורק לבתי ספר. כל מוסד אחר שהנגשנו היה ללא השלמה תקציבית. התקציב הוא מהתב"ר. סביר להניח שרשויות חלשות יתקשו בזה. ברשויות שונות יש צורך ודרישה לכל רשות, תלוי בכסף, בהיקף, בטופוגרפיה של העיר: עיר שטוחה או תלולה.

יש אי שוויון בחוק כלפי בעלי העסקים, כי יש לנו יכולת לאכוף נגישות רק על עסק טעון רישוי. בערך 20% מהעסקים הם טעוני רישוי: מסעדה למשל. לחנות בגדים אין יכולת לאכוף זאת. מי שאחראי על הרישוי הוא הקונסטרוקטור שחתם על ההיתר. פה נוצר מצב שהאחריות מושתת על העירייה, אם אנשי המקצוע מטעם העסק בדקו וראו שהנגישות בסדר, העירייה צריכה להוציא איש מקצוע כי לנו יש אחריות. הכלים שיש לעירייה הם אכיפה וסנקציות, חסרים כלים של הסברה, ייעוץ ומפגש בעלי עסקים.

 ח"כ אילן גילאון: נגישות היא תפיסת עולם, לא רק רמפות. האנשים המוגבלים הם אינם חלק בלתי נפרד מהחברה, כל האנשים מוגבלים בצורה זו או אחרת או יהיו או מסביבם יש מוגבלים. נגישות היא רעיון אוניברסלי, פוסט-סוציאליזם. זוהי אבולוציה מחשבתית. אנחנו מתקנים את סביבת האדם כדי לאפשר לו להגיע למחוז חפצו מכובד ועצמאי.

תל אביב מתייחסת לאנשים תחילה והנגישות היא חלק בלתי נפרד מהתפיסה הזו. מנקודת המוצא הזו רואים את האוניברסליות שבעולם. למשל קשישים שיורדים ברמפה של כסא הגלגלים במקום במדרגות אף אם אינם על כסא גלגלים כי זה יותר נח ונעים להם מאשר במדרגות. המדרכה אינה מבדילה בין סוגי הנכויות – אם הן מלידה, מפציעה בעבודה, תאונת דרכים או בשרות צבאי, לכן התפיסה הכוללנית, האוניברסלית, צריכה להתקיים בכל תחומי החיים.

אנו נמצאים בעטיה של מהפכה. נגישות היא תכונת אופי, עניין אישי, ואני רוצה לאחל לכל אחד מכם – היו נגישים, אתם עצמכם. הפנימו את הערך הזה, איך הוא יחול עליכם. נגישות זה רגישות וזה ציונות. נעלה את הנגישות על ראש שמחתנו ברמה הפרטית, והעירונית והממשלתית וכולן יחד, גם כערך, לא צריך להתמודד אחד עם השני. אני בטוח שבסופו של דבר כולם יפנימו את הערך ויטפלו בנגישות לפני שיטפלו בעיצוב הוטרינה.

יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל: כפי שאילן גילאון אמר, נגישות זו תפיסה. מבחינה טרמינולוגית, אנחנו לא מוגבלים ולא נכים אלא אזרחים, תושבים, כמו כולם, ומגיעות לנו אותן זכויות. בעניין התקציב, ברמה העקרונית אני בעד תקצוב החקיקה, אך בשיטה יעילה וחכמה. המספרים בבג"צ ובתקציבים אחרים מוגזמים. יש הרבה דברים בנגישות שלא עולים הרבה אם בכלל. כל מבנה חדש שבונים הוא בהגדרה נגיש. באותה השיטה, כל שיפוץ או שדרוג מנגיש. אבל לא צריך לקחת את הכסף המוקדש לנגישות לטובת שיפוץ.

מנחם לייבה, מנכ"ל העירייה: התחלנו עם הנגישות הרבה לפני החוק. קבענו שזה פרמטר מרכזי באיך שעיר צריכה לתפקד, לתת מענה לחלש. המשמעות של נגישות היא שמישהו יכנס כמו כולם ולא בדלת האחורית. עת"א השקיעה מאות מיליוני ₪ לאורך השנים בלי עזרה גדולה מהמדינה. המדינה צריכה לדאוג לאמצעים. לא מספיק חוק, צריך גם לשים את הכסף. התוצאה היא הפערים שאנו רואים בפריפריה וגם אצלנו. גם כשעת"א נותנת סדר עדיפות גבוה, לאורך שנים, עדיין לא מסוגלת לעמוד בכל דרישות החוק. נמשיך לתת סדר עדיפות גבוה לנגישות.

 צפריר קסלר, מנהל אגף דרכים ומאור: עוסק בהנגשה של המרחב הציבורי. כל רחוב חדש החל מ-2006 מקבל דגש של הנגשה. אך עדיין זו שמיכה מאד קצרה, יש 1100 ק"מ מדרכות בעיר וזו אופרציה גדולה. יש גם שותפים במרחב הציבורי – חברת החשמל עם עמודי מתח גבוה רבים בעיר. אם מנגישים רחוב עת"א צריכה לשלם מכיסה לחח"י על מנת להוריד את הרשת, ולא יתכן שהם לא יהיו שותפים לכך. בזק גם בעייתית ומוגנת מתוקף חוק הבזק, ומצד שני היא חברה פרטית. אילן גילאון: נפנה למשרד האנרגיה.

איילת וסרמן, מנהלת אגף רישוי עסקים: בעלי העסקים מגיעים אלי מופתעים מהדרישה ולא מבינים שזה חוק ארצי ושהם צריכים לעמוד בו, וההסברה נופלת עלינו יום יום ואנו צריכים להדריך במשאבים שלנו עם השירות המשפטי שלנו של אבי פרץ ושרון וכל אחד שיכול להעניק לנו סיוע בלהסביר לעסקים, זה בסדר גמור, אך זה לא תפקידנו הראשי בעניין זה. יש את הנציבות לשוויון, היא קיבלה מספיק תקציבים כדי לעשות הסברה כמו שצריך בכל ערוצי התקשורת ובכל דרך אפשרית.

מיטל להבי: אני שמחה על המפגש הזה. אנו לא צריכים לעמוד אחד נגד השני, האינטרס של כולם זו עיר לאנשים, רחובות לאנשים ולא לרכבים, אנחנו רוצים להנגיש כל מקום וכל דבר כמו שהעירייה מונגשת, שכל מבנה עירוני יהיה מונגש ולא לדבר רק על הרמפות אלא להפוך את זה לתפיסת עולם. תפיסת עולם לא בונים ברגע, ראינו את זה בתפיסת העולם של הקהילה הגאה או נגד גזענות למשל. כל דבר שכזה הוא ויה דולורוזה בשינוי קונספציה אבל בהחלט יש עירייה שהיא פרטנרית, יש סט פריטים סטנדרטים שהצלחנו לייצר, מתודולוגיה לא מושלמת אבל אנו מחפשים כל הזמן את הדרך.

1

לצפייה במצגת לחצו כאן

לצפייה בדיון המלא בהשתתפות גורמי מקצוע נוספים ונציגים מארגוני בעלי המוגבלויות: